אשתו של צ’ייקובסקי – במאי: קיריל סרברניקוב

כל  הכבוד לקיריל סרברניקוב. הוא במאי תיאטרון ואופרה מהולל  ברוסיה, מבקר קבוע  של המשטר הנוכחי, אחד שאינו מתבייש להביע את דעותיו בקולי קולות, ובזכות זאת זכה לראות את דרכונו מוחרם למשך כמה שנים טובות, שבהן הוא לא הורשה לצאת לניכר, למרות שסרטיו הוצגו שם ואפילו זכו לפרסים. לראייה הסטירה הנושכת בשם ”הסטודנט" שהוצגה אפילו בפסטיבלים ישראליים. מזה כמה שנים התאהב בו פסטיבל קאן שהציג את הסרטים שעשה לאחר מכן, "לטו" ו"הקדחת של פטרוב" ואם לא שמעתם עליהם אין זה פלא – הם נופלים מה" סטודנט" בריכוז ועומק. עכשיו, אחרי ההסגר שהוסר, התירו הרוסים מסיבות השמורות איתם, הן לסרט והן לבמאי ולשחקנים שלו, להגיע לריביירה הצרפתית.   כאן בחרו בסרטו החדש, "אשתו של צ'ייקובסקי" כסרט הראשון בתחרות השנתית היוקרתית. ובתום ההצגה הראשונה, כשמחיאות הכפיים רועמות עדיין, הודה הבמאי לקהל ומיד יצא בהצהרה שבה קבע כי הוא מתנגד לכל מה שמתרחש היום באוקראינה ולמלחמות  בכלל, והוא נכסף ליום שבני האדם לא ילמדו עוד מלחמה. מחיאות כפיים סוערות עוד יותר. עד כאן, כל הכבוד לסרברניקוב.

ועכשיו, לסרט. כפי שכל אוהב מוסיקה המתעניין בתולדות האמנות הזאת ודאי יודע, צ'ייקובסקי היה אולי גדול המלחינים של רוסיה במאה ה-19. אבל גם ידוע שהוא היה הומוסקסואל שהתרחק מנשים ומשום ככך עצם העובדה שהייתה לו אישה, כבר מעוררת השתהות. מי שלומד על מוסיקה מן הקולנוע, יכול היה ללמוד, בסרט שעשה קן ראסל לפני 51 שנים, שצ'ייקובסקי היה מורה לפסנתר מסכן שנשא לאישה נימפומנית שלא יכול היה לספק את צרכיה. המתעניינים יותר, ודאי נתקלו בוויכוחים האקדמיים על היותו של המלחין ההומוסקסואל ומידת ההשפעה של נטייה מינית זאת על יצירותיו. הם אולי שמעו אפילו עד כמה השתדלו ברוסיה הסובייטית למחוק כל זכר של סטייה מינית  מן הביוגרפיה שלו. ועכשיו, בא סרברניקוב והציג גרסה משלו: צ'ייקובסקי היה הומוסקסואל חסר תקנה, איש קר ונבזה למדי, שהתעלל בנערה הצעירה, סטודנטית שלו, אשר התאהבה בו מעל הראש מסיבות שאין מיניות כלל, וסירבה להעניק לו גט שהיה משחרר את שניהם, מתוך אמונה שלמה שיום יבוא וישוב אליה. כל דמויות הגברים  בסרט מצוירות בשחור, האישה היא קרבן של אהבה גדולה מן החיים שמעבירה אותה בסופו של דבר על דעתה. את כל זה אפשר כבר להבין מן הסצנה הראשונה והמבוימת היטב של הסרט, שנמשכת כרבע שעה. הסרט כולו מסתיים אחרי עוד שעתיים ורבע מבלי להביא שום אלמנט משמעותי נוסף בתמונה.

סרברניקוב, כמו בסרטיו  הקודמים, בוחר גם כאן לפרוס את עלילתו לפרוסות קטנות, שברי חיים וסצנות מפתח מהן אפשר ואולי אפילו צריך ללמוד את התמונה הכללית. כמה מן הסצנות מבוימות היטב, אחרות הרבה פחות, ומדי פעם יש הגזמות שמזכירות את קן ראסל, בגרסה קודרת ומפויחת יותר. מאחר שכנראה לא עמדו לא התקציבים הדרושים לשחזור המראה של רוסיה מלפני 150 שנה, המצלמה אינה מתרחקת אף פעם יותר מ"מדיום שוט" מן הדמויות, כדי שלא ייכנס לתמונה איזה פנס רחוב שעשוי לחטוא לפרספקטיבה ההיסטורית. התוצאה, הדמויות נחנקות בתמונות לחוצות מכל הצדדים  והמצלמה צריכה להתנועע במרחב סגור, ומשום כך מבצעת תרגילי התעמלות בלתי-אפשריים. אליונה מיכאילובה בונה דמות שמתפתחת היטב לאורך הזמן, מאובססיה לטירוף מוחלט, אבל תמיד על תו נגינה אחד והיחיד, אודין לונד בירון הוא צ'ייקובסקי מאובן ונבוך מדי פעם שאינו יודע כיצד להגיב לתחנוני האהבה שלה. ורק צל חיוור ומזערי נותר מן המוסיקה של צ'ייקובסקי, שעה ששאר פס הקול רועש וגועש כמו במלודרמה הוליוודית היסטרית. אז כל הכבוד לסרברניקוב, אבל את הסרט הזה שלו אינכם חייבים לראות.