סוחרי הילדים – THE BROKER – במאי: הירוקאזו קורה-אדה

נראה שלסרט הזה צריך להתייחס בזהירות מסוימת. קורה-אדה הוא אמנם אחד הבמאים המעניינים ביותר שעושים היום סרטים, אבל הפעם מדובר בסרט שנעשה בהזמנת חברת  הפקה קוריאנית גדולה (CJ), אשר נברה בין התסריטים שהיו ברשותה, מצאה תסריט שנראה היה לה מתאים במיוחד לבמאי היפני הגדול, משום שהוא עסק במבנה משפחה, הציעה לו, בתנאי שיעשה את הסרט בקוריאה ובקוריאנית, את התסריט, את התקציב ואת השחקנים (ביניהם סונג קאנג-הו, מי שגילם את אבי המשפחה ב"פרזיטים") ומסתבר שזאת הייתה הצעה שאי-אפשר לסרב לה. קורה-אדה אכן נעתר, והתוצאה היא סרט שהוא לא רק ארוך מדי אלא גם מתקשה למצוא לעצמו סיום סביר והגיוני, עם כל רגעי האושר שאפשר למצוא בו, ואצל קורה-אדה יש תמיד שפע של רגעים כאלה, "סוחרי הילדים" לא ייחשב בעתיד כאחד מסרטיו הטובים ביותר. זאת משום הדמיון הרב שבינו לבין "המשפחה שלי", סרטו הקודם שזיכה אותו לפרס דקל הזהב בקאן. שניהם מנסים להוכיח שלא קשר הדם הוא זה שמרכיב יחד משפחה אלא הקשר הרגשי של הנפשות הפועלות, ושמשפחה מאולתרת חסרת אמצעים שחיה בצד הלא נכון של החוק יכולה להיות חמה ומאירת פנים הרבה יותר ממשפחה אמתית שאותו דם זורם בעורקי כולם.

בסצנה הראשונה, בגשם שוטף, נערה מתקרבת לתיבת בצד כנסייה, ומניחה בתוכה תינוק שהסתירה מתחת למעילה, מוסיפה פתק שבו היא מבטיחה לשוב אבל אינה מציינת את שמה ונעלמת. בעל מכבסה ושותפו, שכמסתבר מתפרנסים בעיקר מסחר בתינוקות, מוציאים את התינוק מן התיבה וכל זאת שעה שתי בלשיות של המשטרה, החושדות במעשים של הצמד, עוקבות אחריהם ומבקשות לתפוס אותם על חם, כאשר יעבירו את התינוק ללקוח תמורת כסף. השניים, שחוששים שמא האם אכן תתלונן במשטרה כאשר שוב ולא תמצא את התינוק, יוצרים אתה מגע ומציעים לה להיות שותפה לעסק, הם ימכרו את התינוק והיא, שאינה מסוגלת לגדל אותו אחרת לא הייתה עוזבת אותו, תקבל את מחצית התמורה. מכאן והלאה הסיפור מתקדם בערוצים מקבילים, הנערה שמוכנה לעסקה עד הרגע שהיא עומדת להתבצע, הסוחרים שמבקשים לסגור עסקה מהר ככל האפשר, השוטרות העוקבות אחרי מעשיהם וממתינות להזדמנות לשלוף את האזיקים.  בהדרגה, ככל שעושים הכרה קרובה יותר עם הדמויות, הולך ונחשף העבר של כל אחד מהם בנפרד, חזות האנוש המסתתרת מאחורי מעשים שהם למעשה בלתי נסבלים, מעניקה לכל המעשייה משמעות שונה, שהרי מדובר בכל אחד מן המקרים בקרבנות של חברה שדחפה אותם למצוא את פרנסתם בדרך העלובה הזאת. וככל שהם מכירים אלה את אלה יותר, משמעות החוק היבש הופכת להיות לא רק פחות רלוונטית אלא גם פחות אנושית והחיבה המסורתית שקורה אדה רוחש לדמויות בסרטיו, יוצאת שוב מנצחת.

זאת, עד הרגע שבו החוק והאדם עומדים זה מול זה ואין מנוס מלהוביל את העלילה אל סיום מוסרי לכל הדעות, וזה מצריך לגרור פנימה כל מיני מרכיבים שצריכים להסביר לצופה התמים שאם מבצעים פשע צריך לשלם עליו, גם אם יש הסבר מתקבל על הדעת למניע, אבל בסופו של דבר הכול יסתדר. אותו קורה אדה שעשה בזמנו את "איש אינו יודע" , לא היה מסתפק בסוף פושר שכזה. ואולי כדאי להוסיף עוד מילה אחת – השפה הקוריאנית כנראה השפיעה גם היא על התקשורת שבינו לבין שחקניו שחלקם מתקשים לשכוח, במהלך הסרט, שהם אינם צריכים להיראות כמו שחקנים שמשחקים אלא כבני אדם שחיים.