מחיר התהילה: על סרטיו של אנדרו דומיניק

"בלונדינית", סרטו החדש של אנדרו דומיניק העוקב אחרי דמותה של מרילין מונרו, זכה לביקורות מנוגדות לאחר בכורתו בפסטיבל ונציה ובעת שידורו בנטפליקס. את הסרט ליוו קריאות נחרצות נגדו אל מול קומץ מעריצים שהתפעל וטען שהסרט מושמץ שלא בצדק. שונאיו טענו שהוא מכפיש את שמה ואת דמותה של מונרו, שהוא מיזוגני וממציא סיפורים ומעשי אלימות שהופנו כלפיה. מנגד, תומכיו טענו שזאת דוגמא לסרט ביוגרפי אשר מציג מורכבוּת אל מול הדמות שהוא סוקר, שהוא אינו משתמש בנראטיב-הקלישאה "מלידה-עד-מוות" אשר אופייני לסרטי הביוגרפיה, ומנסה לבחון מחדש את מרילין מונרו כדימוי תרבותי יותר מאשר כאדם.

 הורג אותם ברכות - במאי "אנדריו דומיניק"

האמת נמצאת כנראה במקום כלשהו באמצע. כעת, אחרי שעברו כבר כמה חודשים מאז החלו לשדרו, יהיה זה מן מועיל לבדוק על מה הייתה כל ההמולה. אחד ההיבטים הבולטים בסרט, שהוא עיבוד לרומאן הבדיוני של ג'ויס קרול אוטס, הוא כיצד הוא ממשיך את העיסוק העיקש של דומיניק בתהילה ובמיתוסים הנבנים סביב דמות אייקונית. בשל כך, מעניין לבחון מחדש את סרטיו הקודמים, ולראות איך הוא בוחן את הפער בין המציאות לבדיה, את מחיר התהילה והפרסום, ואת האנשים העומדים מאחורי המיתוסים התרבותיים.
דומיניק האוסטרלי פרץ לתודעה עם סרט הביכורים שלו, "צ'ופר" (2000), שעוקב אחרי מארק "צ'ופר" ריד, אחד האסירים המפורסמים ביותר באוסטרליה. על אף שהסרט מבוסס על הספר האוטוביוגרפי שחיבר ריד, אבל דומיניק לא ראה עצמו מחויב לאמת. כפי שהסרט מצהיר בכותרת הפתיחה שלו: "הסרט הוא דרמטיזציה תוך נקיטת שחירות בבחירות הנרטיביות. הסרט אינו ביוגרפיה". זה מזכיר את סרטו המפורסם של ג'ון פורד, "האיש שירה בליברטי ואלנס", הטוען שכאשר צריך לבחור בין פרסום האמת לבין פרסום האגדה, יש לבחור באגדה.


אריק באנה ב"צ'ופר" של אנדריו דומיניק

כבר בתחילת הסרט נוכח המיתוס של צ'ופר. בשוט הראשון נראית כתבת טלוויזיה על צ'ופר המשודרת בערוץ החדשות, כולל ריאיון עימו משנת 1991, וליד מכשיר הטלוויזיה מונח הספר שכתב העבריין המפורסם. צ'ופר עצמו, יחד עם שני סוהרים, צופה בכתבה בתא הכלא שלו. במהלך הריאיון, צ'ופר אפילו מגדיר את עצמו כפריק-שואו עבור שאר החברה. "אני אדם רגיל, שפשוט אוהב לפעמים לענות אחרים", הוא טוען ומחייך.
אחרי כותרות הפתיחה. חוזר הסרט לשנת 1978, ומציג את שנותיו הראשונות של צ'ופר בכלא. אך כבר בסצינת הפתיחה ניתן לראות את העיסוק המורכב של הסרט, ושל דומיניק, במושגים תהילה ומיתוס, אשר נבנים ומתקיימים יחד עם הפרסום. בעצם הצפייה של צ'ופר בעצמו בטלוויזיה מוצגת הסתירה בדמותו (ובאלו של רוב הפושעים שזוכים לסיקור תקשורתי). מצד אחד, על הפושע לבצע מעשים חמורים כדי להגיע לחדשות; מצד אחר, ניתן לראות כיצד צ'ופר מודע לשיח סביבו וליכולת של המצלמה והתקשורת לבנות מיתוס מדמותו. הוא משתמש בקסם האישי שלו כדי ליצור את הדמות של צ'ופר תוך הכללת שני צדדיו - גם הפושע הסדיסטי והמפחיד, וגם האדם השנון והכריזמטי שמודע למעשיו. הסרט מדגיש זאת בצורה נוספת - באמצעות פעולת הצפייה, של צ'ופר בעצמו, והתלהבותו. עצם הצפייה בעצמו מדגישה את הדמות שעטה במהלך הריאיון, את הדימוי שהוא יוצר בפני המצלמות, אשר מעבירות אותו אל מסכי הטלוויזיה.


אנדריו דומיניק והצלם רוג'ר דיקנס בצילומי "ג'סי ג'יימס"

שאר הסרט ממשיך להדגיש את תהליך היווצרות המיתוס סביב דמותו של צ'ופר. חלק מתבסס על מעשיו של צ'ופר, לדוגמא הוא חתך את אוזניו כדי להשתחרר מהכלא, לעומת הכריזמה ויכולת הדיבור המשכנעת שלו. הסרט מבקש להראות כיצד מעשי האלימות של צ'ופר, כלפי אחרים, אבל באותה מידה כלפי עצמו, היו במידה מסוימת מעין "מופעים" עבורו. איך עוד אפשר לבנות לעצמך שֵם בעולם הפשע ובתי הכלא? כך, למשל, צ'ופר אומר לאסיר שאיתו הוא מסוכסך: "גם לבטהובן היו מבקרים. אתה יכול למנות שלושה מהם?" הסרט מבקש לטעון, שרק האנשים שהעזו לבצע מעשים יוצאים מגדר הרגיל הם אלו שבסוף ייזכרו, לא משנה אם מדובר ביצירות קלאסיות או במעשי פשע חמורים.
בסצינת הסיום בוחן הסרט מי הוא צ'ופר כאשר המצלמות כבות והוא נותר לבדו. תוך חזרה לתמונות הפתיחה נראה סיום הכתבה עליו. לאחר שהיא מסתיימת, שני הסוהרים יוצאים ומשאירים את צ'ופר לבדו בתא. מהרגע שהם יוצאים, כל היוהרה והכריזמה של צ'ופר כבים, הוא מסתגר ומתכנס בתוך עצמו, לבדו במרחב הצפוף. הסרט עוזב את הצופה עם השאלה: מה קורה כשאין מסביבו איש שיכול לשמש קהל ולצפות בו? האם דמותו חדלה מלהתקיים כאשר אין לו מול מי להופיע?


ריי ליוטה ב"הורג אותם ברכות"

הצלחת הסרט והנושאים שהוא עוסק בהם צדו את עינו של שחקן מפורסם בהוליווד, בראד פיט. הוא ראה בעבודתו של דומיניק קווים דומים לפרויקט שאפתני שהוא עצמו ניסה להפיק על המיתוס סביב דמותו של ג'סי ג'יימס בעקבות מעשי השוד הרבים שביצע בעידן המערב הפרוע ביחד עם חברי כנופייתו. מעלליו הונצחו בספרי ההיסטוריה, ורציחתו בידי בוב פורד הייתה נושא לשירים ולסיפורי-עם רבים. ג'יימס הוצג כמין רובין-הוד של המערב, היבט שעד היום לא נמצא לו ביסוס היסטורי.
המיתוס של ג'סי ג'יימס התקבע גם באמצעות שורת סרטים, ביניהם כאלו של במאים מפורסמים (ניקולס ריי וסמואל פולר). היו גם שילובים ז'אנריים תמוהים (ג'סי ג'יימס פוגש את בתו של דרקולה) ועוד כיוצא בזה. בשל מורכבות המיתוסים שנבנו סביב דמויות מתקופת המערב הפרוע והיעדר האמת האבסולוטית לגביהם, יכלו במאים רבים להשתמש בדמותו של ג'יימס במסגרת סיפורים שונים, כפי שעושה דומיניק בסרטו, "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" (2007). כבר משמו של הסרט ניתן להבין שמדובר בסרט החותר תחת ציפיות הצופה, ומכריז מראש על הגישה שהוא מאמץ:. היות שסוף הדרמה ידוע מראש, אפשר לבחון את הדרך אל נקודת הסיום. באמצעות דמותו של ג'סי ומותו בונה דומיניק את תחושת האלגיה והפרידה מן המערבון, גם כמושג התקופתי-היסטורי של המערב הפרוע וסופו, וגם כלפי המערבון כז'אנר קולנועי ועולם הדימויים שלו.
הסרט בוחן כיצד הפך הפרסום את ג'יימס לאדם בודד, ומנגד מוצגת דמותו של בוב פורד כמי שמעוניין להשיג את תהילתו של ג'יימס, מבלי להבין את השלכותיה של תהילה שכזו. כפושע שפרס כספי הוצע על ראשו, ג'יימס נאלץ להתחבא ולחיות בזהויות בדויות, ואפילו ילדיו אינם יודעים את שמו. בסצינה שבה ג'יימס פוגש את בוב פורד הנער, מודגש הפער שנוצר בין הילד ששמע על הדמות המפורסמת ורוצה לחקות אותה, לבין הדמות הממשית, שהתעייפה מתהילה זו. פער זה מודגש בסצינת ההתנקשות. דומיניק ביים אותה כך שנרמז כי ג'יימס היה מודע לתכנון של פורד, ועזר לו לבצע את הרצח: ג'יימס מניח את האקדח שלו הרחק ממנו, מטפס על דרגש ומַפנה את גבו לבוב, תוך שהוא מביט בו באמצעות הראי. מבחינתו של ג'יימס, המוות יאפשר לו לברוח מהעייפות ומהעול של החיים הגשמיים, אבל גם יְקַבֵּעַ את המיתוס סביבו, ויעניק לו חיי אלמוות בתודעה.


אנדריו דומיניק עם ניק קייב באולפן ההקלטות

אך לא ההתנקשות היא שיאו של הסרט, אלא ההשלכות על פורד כתוצאה מכך. פורד חשב שיזכה בתהילה ובפרס הכספי על כך שהרג את ג'יימס, אך הוא מגלה כי בעוד הנרצח זכה בתהילה, הוא עצמו הוכתר כאדם שרצח את ג'סי ג'יימס. במקום אהדה, הוא זוכה רק ללעג ולסלידה מסביבתו, עד שלבסוף גם הוא נרצח. בעזרת הפער הזה מציג הסרט את חמקמקות התהילה והפרסום – האדם אינו יכול לשלוט באופן בניית הדימוי, על כל מה שנובע מכך, חיובי או שלילי.
למרות קשיי העריכה וחוסר ההצלחה הכספית של הסרט, שבו פיט ודומיניק לעבוד יחדיו על סרט נוסף, "הורג אותם ברכות" (2012). זה הסרט הראשון והיחיד של דומיניק שאינו מתמקד בדמות היסטורית אמיתית (הוא מבוסס על ספר פשע משנות ה-70 של המאה הקודמת), אבל ניתן לראות בו את העיסוק שלו בחתירה תחת דימויים תרבותיים שהתקבעו. ההיבט הראשון הוא הז'אנר בו פועל הסרט - סרט הגנגסטרים. כמו בסרטי פשע רבים, ביניהם סרטיהם של קופולה וסקורסזה, גם סרט זה מציג את המרדף אחרי העושר אשר גלום בחלום האמריקאי. הסרט מציג את ניסיונם של שודדים לא מנוסים לשדוד מישחק קלפים של המאפיה תוך שהם מפילים את האחריות על מנהל המישחק, ומגולל את התוצאות ההרסניות של מעשיהם. אך בעוד הבסיס דומה לסרטי הפשע של שנות ה-70, דומיניק בחר לגולל את העלילה בתקופת השפל הכלכלי שהתרחש ב-2008, וכך להקביל בין עולם הפשע לעולם העסקים, שהרי גם הגנגסטרים פועלים מתוך שיקולים כלכליים.


אנה דה ארמאס ב"בלונדינית"

הסרט גם משתמש ברקע של השפל הכלכלי באותה שנה כדי להדגיש את העוני של האמריקאי הפשוט: השודדים מבצעים את הפשע מפני שאין ביכולתם להתפרנס ולהרוויח כסף בארצות הברית שאחרי נפילת הבורסה. אך מעבר להיבט הנרטיבי, בבחירות הליהוק של דומיניק ניתן לראות בבירור את מבחן מושגי התהילה והפרסום. בראד פיט מלוהק כרוצח השכיר שמוזמן לעשות סדר אחרי השוד, ובניגוד לדימוי של פיט השחקן, דמותו אינה הרואית כלל. ההחלטות של הרוצח לא תמיד נכונות, וגם כשהוא כבר מחסל את קורבנותיו, הוא עושה זאת מרחוק ובפתאומיות, שלא כמו בדימוי הרוצחים הקולנועיים הכריזמטיים.
גם ג'יימס גנדולפיני (גיבור "הסופרנוס") וריי ליוטה (מ"החבר'ה הטובים") מלוהקים בתפקידים שחותרים תחת הדימוי הקולנועי המוּכר שלהם.. ליוטה מגלם את מנהל המישחק, החשוד בביצוע השוד. בניגוד לדמויות קודמות ומאיימות שגילם, בסרט הזה דמותו של ליוטה מושפלת, מוכה, ולבסוף נרצחת בברוטליות. דמותו של גנדולפיני זוכה ליחס דומה. גם הוא מגלם רוצח שכיר, שנקרא לעזרה כדי לחסל את אחד השודדים, מפני שהדמות שמגלם פיט מכירה את אחת את מי שצריך להרוג. כדי להימנע מרגשות מעורבים שיקשו עליו לבצע את הרצח, הוא מזמין את גנדולפיני לעשות זאת במקומו. חתירה נוספת תחת התהילה של גנדולפיני היא בכך שדמותו בסרט מוצגת כבודדה ועצובה לאחר שאשתו מתגרשת ממנו. הוא מטביע את יגונו באלכוהול ובחברת זונות, עד כדי כך שהוא אינו מסוגל לבצע את משימתו. כך, באמצעות כל ההיבטים הללו, מנסה דומיניק לקעקע את הדימוי של ז'אנר הפשע המלהיב, ומציג את ארצות הברית של אותן השנים – מדינה ריקה וענייה, חסרת חן ובודדה, שכל מה שנותר בה הוא ניסיונות עלובים להתעשר במהרה או למות.
לאחר "הורג אותם ברכות", ובעוד הניסיון שלו לקדם את הפקת "בלונדינית" שוב נקלע לקשיים, החל דומיניק לצלם את הסרט התיעודי "עוד פעם, ברגש" (2016). הסרט מתמקד בחברו, הזמר ניק קייב, ששיתף איתו פעולה בעבר בהלחנת הפסקול של "ההתנקשות בג'סי ג'יימס", ובהתמודדות של קייב עם מות בנו, באמצעות תהליך יצירה והקלטה של אלבום חדש. על אף שיצירת סרט דוקו-הופעה בהכרח כרוכה בתהליך עבודה שונה ובשימוש  בדימויים אחרים מאשר בסרט עלילתי, ניתן לראות כיצד הנושא של הסרט משך את דומיניק, מעבר לקירבה בין השניים.
קייב התפרסם בשנות ה-80 באוסטרליה יחד עם להקתו דאז, "מסיבת יום ההולדת", שהתאפיינה במוסיקה רועשת וקשה, ובטקסטים האלימים והגרוטסקיים שהוא שר. עם השנים והתפרקות ההרכב, אותו החליף בהרכב "ניק קייב והזרעים הרעים", החל קייב להתכנס בתוך עצמו, ולהפחית את מינון האלימות והדיסהרמוניה במוסיקה שלו, תוך נטייה לכיוונים מוסיקליים נגישים ואינטימיים יותר. דומיניק מתאר את התהליכים שהתחוללו אצל קייב בעת הקלטת האלבום "עץ השלדים" לזכר בנו, ומבקש לחשוף את קייב האמיתי בצורה אינטימית ורגישה. אחד ההיבטים המרתקים בסרט הוא רצונו של קייב לתעל את הכאב שלו לתוך המוסיקה, ובאמצעותה להנציח את בנו בניסיון  שלו ושל משפחתו להתמודד עם האובדן. עד אז יצא לקייב, שזכה גם לכינוי "נסיך האופל", שֵם של אדם אפלולי עם אובססיות לרציחות ולמוות. תיעוד ההקלטות והראיונות עמו שירטטו את צדדיו האחרים של קייב, כאיש משפחה חם, אב שכול המתאבל על מות בנו, ויוצר שמנסה לבחון ולבדוק דרכים חדשות להביע את עצמו.
בעקבות רגעי כאב אישיים מן הסוג שחווה קייב מנסים לא פעם אמצעי התקשורת לחדור בכוח לעולמם האישי של מפורסמים, ולחשוף את אופן התמודדותם עם המשבר. אך דומיניק נקט מהלך הפוך, והסרט נעשה בשיתוף פעולה מלא של קייב ובני משפחתו.. אין שום ניצול של המוות או של רגשותיו של קייב, רק מבט ישיר וכן. לכן, הסרט הוא לא רק סרט הופעה או תיעוד הקלטת האלבום, אלא גם מסה קולנועית שבוחנת את השפעת האובדן.
לבסוף, אחרי שנים של מאבקים ושינויי ליהוקים, דומיניק הצליח להשיג את תמיכתה של נטפליקס כדי לצלם את עיבודו ל"בלונדינית". לראשונה בסרטיו התמקד כאן דומיניק בדמות נשית, אך בסרט מהדהדים היבטים שונים מסרטיו הקודמים. בעצם הבחירה לעבד ספר "פיקטיבי" על מרילין מונרו, הסרט מצהיר שאינו מתיימר להיצמד לאמת. הוא בוחן את דמותה של מונרו, ובאמצעותה - לא רק את הדימוי התרבותי והנשי שהיא גילמה, אלא גם את תגובתה של החברה האמריקאית כלפיה.
מה הרתיע ועיצבן יותר את הצופים - האם העובדה שהסרט מציג את צדדיה השליליים של מונרו, ובכך חותר תחת דמותה כפי ששועתקה עם השנים, או שמא אופן ההתייחסות של הסרט, והגברים שבו, לדמות האשה שבמרכזו? בכך טמונות הייחודיות והבעייתיות של הסרט. בניגוד לג'סי ג'יימס או לצ'ופר, מונרו היא אייקון קולנועי שמסמל עבור רבים את שיא הכוכבוּת ההוליוודית. עד כה, בסרטים שנעשו על אודותיה, בחרו יוצרים שונים לבחון את דמותה בכפפות של משי. סרטים אלו ניסו לתת תשובות ביחס לחייה האישיים, תוך שמירה על המיתוס שנבנה סביבה כ"מוצר" הוליוודי, כפי שניתן לראות בסרטים בנאליים כמו "השבוע שלי עם מרילין". מנגד, גישתו של דומיניק אינה סטנדרטית או פחדנית. הסרט בוחן את דמותה של מונרו בשלושה מישורים שונים: כילדה העונה לשם נורמה-ג'ין, ככוכבת הוליוודית ששמה מונרו, וכסמל העונה לשם "בלונדינית". כבר בפתיחת הסרט, אִמָהּ המעורערת נפשית מתעללת בנורמה-ג'ין, מספרת לה על אביה השחקן המפורסם, ואיך ברגע שנורמה-ג'ין נולדה, הוא התרחק. אלו הטראומות שילוו את מונרו בעתיד - הריחוק והאלימות מצד האֵם, והעדר דמות גברית בחייה, מחסור שהיא תנסה למלא.
מרגע הפיכתה לכוכבת הוליוודית חשה מונרו עד כמה הציבור הרחב מעוניין לנכס אותה לעצמו: צלמי פפראצי לא חדלו לצלמה בכל רגע, וגברים הקיפו אותה וניסו לכבוש אותה בשל דימוי סמל המין שגילמה. אחד ההיבטים המעניינים בסרט נעוץ בכך שמונרו הבינה את חוקי המישחק שעליה לשחק במגרש של מנהלי האולפנים והבמאים הגברים, ולהשתמש במיניותה וביופיה כדי להתקדם ולהצליח. בחלקים רבים בסרט עוטה על עצמה מונרו (שמגלמת אנה דה-ארמס הקובנית בעלת המבטא, שהליהוק שלה הוא גם התרסה וחתירה תחת דמותה המקורי של מונרו) את הדמות כמו מסיכה, שנועדה גם לתת לעולם את מה שהוא מבקש, אך גם להרחיקה ולהסתיר את ה"אני" האמיתי שלה מהעולם שבחוץ.
גם לדמויות הגברים המהותיים בחייה של מונרו יוצר הסרט הזרה – הם מוצגים רק על-פי מקצועם, ועל אף שהדמויות מבוססות על גברים אמיתיים, בסרט יש לדמויות שמות אחרים. לדוגמא, ארתור מילר נקרא אך ורק "המחזאי", ג'ו דימג'יו הוא "האתלט", ג'ון פ' קנדי - "הנשיא", וכן הלאה. בדומה להגדרתה של מונרו כ"בלונדינית", הסרט מבקש להראות כיצד כל המפורסמים בעולם הזה מוגדרים רק לפי המקצוע בו התפרסמו. אך בנוסף, הבחירה הזאת מפשטת את דמותם, ומציבה אותם כתחליף לדמות האב שמונרו מנסה למצוא. כל אחד מהגברים בחייה מופתע, לחיוב או לשלילה, כשהוא מגלה שמונרו האמיתית אינה מי שהם ציפו למצוא. למשל, מילר נרתע מפגישה איתה בשל הדימוי הנוצץ והמיני שהציגה כלפי חוץ, עד שהיא מפתיעה אותו עם הידע שלה על עולם התיאטרון, וחושפת אופי החורג מן הדימוי שנוצר לה.
כל אחד מהגברים גם מנצל את מונרו למטרתו האישית ומתעלם מצרכיה שלה, בין אם מדובר במין ובכיבוש דמותה הזוהרת, כפי שנהגו קנדי או דימג'יו, ובין אם היה זה שימוש באישיותה כבסיס למחזות חדשים, כפי שעשה מילר. יחסם של הגברים, ובכלל זה השפלות כלפי דמותה של מונרו בסרט, הוא אחד הגורמים העיקריים לביקורת הקשה עליו. דרך אחת לראות זאת היא, שדומיניק מבין פחות דמות נשית ומיניותה; אחרי ככלות הכל, עד אז הוא בחן בסרטיו רק דמויות גבריות אלימות, ולכן הוא חוטא בהצבת דמותה של מונרו כמי שחשופה לאלימות קשה. ואולי אף יש מקום לטעון, שצופה בסרט מפיק הנאה מהסבל שנגרם למונרו, שהרי הוא מוצג כמה וכמה פעמים.
מנגד, אפשר לראות כיצד האלימות וההתרסה נועדו לערער אצל הצופה את המיתוס שנבנה סביב מונרו. אין זה סותר את העובדה שלעיתים הסרט חוטא בתמונות גראפיות יתר על המידה, או בוחר בקווי עלילה בטעם רע. דוגמא לכך היא עלילת ההריונות וההפלות של מונרו, כולל הצגה גסה של הפלות שבוצעו בכפייה, ושיחות עם העוּבָּר על עתידו, אשר יוצרות תחושה של שמרנות פוליטית והתנגדות להפלות. נוראית מכל היא סצינת האונס בידי קנדי, שחוצה את גבול הטעם הטוב ואינה מיטיבה עם הסרט.
גם בסרט זה, כמו ב"ג'סי ג'יימס" וב"הורג אותם ברכות", דומיניק בוחן את הסביבה ההיסטורית שהקיפה את דמויותיו. הוליווד אינה מהותית פחות מהדימוי של מונרו, וגם עיר הנצנצים מוצגת בסרט כנגועה במגע של מידאס – משהו שהאדם הפשוט חולם לאחוז בו, אך מושא החלומות הזה פוגם בו וכובל אותו כשהוא נוגע בו. הדמויות בהוליווד הן כמו רוחות: האב הלא-קיים של נורמה-ג'ין, הקשר הבדיוני שהיא מנהלת בסרט עם בנו של צ'רלי צ'פלין ועם אדוארד ג' רובינסון. שני הגברים האלו מגלמים את הזחיחות כלפי חוץ והריקבון כלפי פנים שמשלו במורשת ההוליוודית. שניהם מייצגים את הדור שנולד לפרסום והתהילה, וכל עניינם הוא בסקס, סמים ופרסום.
גם הקולנוע עצמו מוצג כתחום שאינו מוביל להתעלות רוחנית, אלא מחזק ומשעתק את המיתוסים שהוא בורא מלכתחילה. דוגמא לכך היא מספר הפעמים בהן מוצגים בסרט בית הקולנוע ופעילות הצפייה עצמה. בעוד בסרטו האחרון של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד", מוצגת שרון טייט כשהיא מבקרת בבית קולנוע וצופה בעצמה על המסך כחוויה חיובית ומרגשת, כל חוויותיה של מונרו בקולנוע מוצגות באופן שונה. בחלק מהפעמים היא מוצגת במהלך סיטואציה מינית (כפויה או לא), אך לרוב המסך הגדול רק מדגיש את הפער בין מונרו האמיתית לבין הדמות שהיא עוטה על עצמה עבור הציבור והקולנוע.
ניתן להתווכח על איכות הסרט, על הצגת התמונות הגראפיות בו, ועל אופן הצגת האמת בו. כך או אחרת, כפי שנהג בסרטיו הקודמים, דומיניק אינו חושש לקחת סיכונים, ואפילו לאכזב צופים שמגיעים עם ציפיות מסוימות מסרטיו. לטוב או לרע אפשר לראות כיצד "בלונדינית" ממשיך את העיסוק המורכב שלו במיתוסים ובפרסום, ויהיה מעניין לראות מי תהיה הדמות הבאה אותה יבקש לבחון מחדש.

כל התמונות באדיבות הפקות הסרטים.