לקראת אם כל המלחמות – ARMAGGEDON TIME – במאי: ג'יימס גריי

במאי קולנוע שחוזר לימי ילדותו כדי לבדוק שוב את השורשים מהם צמח, אינו תופעה יוצאת דופן. הגיליון האחרון של כתב העת "סינמטק" הקדיש מאמר לשלושה כאלה, והנה עתה מצטרף גם הבמאי היהודי-אמריקאי ג'יימס גריי לשורה הזאת. הוא שב לימים שבהם היה בן 12 בלבד, הבן הצעיר של משפחה יהודית בשכונת קווינס בניו יורק, המתלבט עם תחילת המשברים של גיל המעבר,  במשפחה שהיא דור שני למהגרים ממזרח אירופה,  שעדיין נאבקת למצוא את מקומה הנכון בתוך החברה האמריקאית.  זו נמצאת עוד בשלבי התהוות (רבים יגידו שהתהליך הזה טרם הסתיים), כאשר הזיכרונות מן העולם הישן עדיין רובצים עמוק בתוך תת-ההכרה של דור ההורים ומאיימים לעבור גם אל הדור הבא, בצורה כזאת או אחרת.

הפעם, העלילה מתרכזת סביב שני צירים מרכזיים . האחד, מערכת היחסים בין פול, בן דמותו של במאי הסרט, נער יהודי מתבגר, לבין סבו, שעלה עם הוריו ועבר את חוויות ההתאקלמות הראשונות ביבשת החדשה, כשהפוגרומים של ארץ המוצא עדיין רודפים את המשפחה. מצד שני, הקשר בין פול וידיד חדש שלו שהוא רוכש ביום הראשון ללימודים בשנה החדשה, ג'וני, נער שחור ומתמרד, שמפגר אמנם בלימודים אבל חולם להיות מדען ואולי אסטרונאוט. זאת הייתה התקופה שבה צבע העור היה גורם חברתי מכריע ומופגן הרבה יותר, בחברה הזעיר-בורגנית שבה גדל  פול. השנה היא שנת 1980, השנה בה נבחר רונלד רגן לנשיא, ושם הסרט למעשה מבוסס על אחת מהצהרותיו הלוחמניות של אותו הנשיא שבדרך, המאיים ב"אם כל המלחמות" שעשויה לפרוץ אם הקומוניסטים מן הקרמלין לא ייטיבו את דרכם (דבר דומה אפשר היה לומר היום על מהלכיו של פוטין). פול, הבן הצעיר שמתקוטט עם אחיו המבוגר כמו כל הבנים הצעירים, חולם להיות צייר הקורא דרור לדמיונו ואינו חייב להישמע  לכל התכתיבים שמורים, המעלים עובש, מנסים לכפות עליו. משפחתו אינה מוקסמת כמובן מקריירה של  "ארטיסט", מעדיפה כמובן שיגדל להיות בעל צווארון לבן ורק סבו הוא היחיד שבאמת מבין לרוח הנער המרדני. בית הספר הציבורי אליו נשלח, שם  מכהנת אמו כיושבת ראש ועד ההורים, לא נראה בעיני המשפחה כאכסניה נאותה למי שאמור לטפס מהר בסולם החברה, מה עוד שכל מיני מהגרים מפוקפקים שולחים לשם את צאצאיהם, וממליצה להעביר אותו למוסד מתנשא יותר, שם התלמידים עונדים עניבות ולובשים חליפות, גם אם מה שמסתתר מאחורי ההופעה החיצונית אינו מבטיח תרבות משובחת יותר. למרות כל מחאותיו, פול נאלץ להיכנע ללחצים, מה עוד שאפילו הסבא המבין המצטרף אליהם, מתוך הנחה שרק בית ספר כזה יוכל לקדם אותו בחיים. המעבר מאלץ את פול להיפרד מחברו הטוב, ג'וני, שנפלט ממערכת החינוך, אחרי שהשניים יחד מסתלקים מיום עיון של הכיתה, במוזיאון גוגנהיים, כדי לנדוד ברחובות ניו יורק. אילו היה ג'וני לבן, סביר להניח שהעונש היה שונה.

קצת קשה שלא להיזכר, במהלך הסרט, בדוגמאות קודמות של טיפול בנושא הזה, כמו למשל "400 המלקות" של טריפו, ולחוש שגריי, עם כל אהדתו לדמויותיו, מתקשה להימנע מדי פעם מן המלודרמה הקשורה בדרך כלל בשחזור החוויה היהודית-אמריקאית, על מערכת היחסים בין בני המשפחה שנמצאת תמיד במרכז, כולל הסב טוב הלב שמבין לרוח נכדיו אבל יודע מה טוב בשבילם, ומצליח לאחד את כולם תחת כנפי אהבתו. שום דבר לא חסר כאן: האם העובדת הטרודה במשק הבית אבל גם שואפת לעלות בסולם החברה, ואולי להגיע לוועד ההורים של כל רובע קווינס, הדודות שאינן נמנעות מלהתערב בעניינים שאינם נוגעים להן ישירות או האב הקשוח לכאורה שאינו יכול לשכוח כי משפחת אשתו לא ששה לקבל אותו לחיקה רק משום שהיה סתם שרברב ולא בעל מקצוע מכובד יותר. האקלים הפוליטי, היחסים בין לבנים ושחורים, בני מעמדות שונים, והמוסיקה המאפיינת כל אחד מהם, מהווים כולם חלקים מרכזיים בתוך פאזל הרקע, ועבודת הצילום של דריוש חונג'י, כולם זוכים לטיפול הנכון. וגם אם אנתוני הופקינס אינו סבא יהודי במיוחד, והנער בנקס רפטה נראה קצת יותר מדי כמו ילדה מפונקת, התוצאה הסופית עשויה למצוא חן בעיני רבים, בעיקר כאלה שמסתפקים בקולנוע צנוע ומאופק המספר סיפור נוגע ללב, גם אם אינו מחדש הרבה.